<h1>ספר הנייר הלכ' לולב</h1>
<h2>דף כח:</h2>
ואילו הימים שיחיד גומר בהם הלל, והם שמונה עשר יום, שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה וי"ט ראשון של פסח, וי"ט ראשון של עצרת. ובגולה עשרים ואחד, ואילו הן, תשעה ימי החג ושמונה דחנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים של עצרת. ובחג גמרינן הלילא בכולי יומא דחלוקין בקרבנות, ובפסח לא דאינן חלוקין בקרבנות. והלל דראש חדש לאו דאורייתא הוא. ויחיד דקאמרינן דגומר הלל לאו יחיד ממש אלא כל היכא דלא כנופין כל ישראל יחיד קרו לה. והא דקמפקי להון לשון יחיד משום דכי כנופין כולהו ובעו למימר הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אמרי' הלל. ואי ס"ד יחיד ממש אבל ציבור יש ימים שאומרי', והא כדאיקלע רב בבבל דחזינהו לציבורא דקרו הלילא סבר לאפסוקינהו. אמאי קפיד, האי ציבורא הוו, אלא ש"מ דיחיד קאמ' אפילו מאה או אלף או כמה רבואות, ורב דקפיד משום דיחידי נינהו, וכד חזא דקמדלגי אמ' ש"מ מנהג אבותינו בידהם. והילכתא ביומא דלא גמרינן ציבורא הלילא כגון ר"ח וחולו של מועד ופסח יחיד דמצלי דלא בי עשרה קרי הלל, ומברך תחילה וסוף כי בי עשרה, דהא לא קרי קהלא אלא כל ישראל. ושדרו מתיבתא דיחיד יחיד ממש, דאמ' רבא [ברכות י"ד ע"ב] ימים שהיחיד גומר בהם הלל בין פרק לפרק פוסק, באמצע אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהם הלל אפי' באמצע הפרק פוסק. איני והא רבה בר שבא איקלע לבי רבינא בימים שהיחיד גומר בהם ולא פסק, שאני רבה בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. אלמא יחיד יחיד ממש בין לקרות בין לגמור. עכ"ל הה"ג. וכן א' רב שר שלום גאון המתפלל ביחיד באילו עשרים ואחד יום שיחיד גומר הלל חייב לברך ולגמור ולקרות כולו ולחתום ביהללוך, וכן מנהג ב' ישיבות. הגהה. הלכות הלל. שיטת רש"י. כתב רבי' כי נהגו העם לברך על ההלל בר"ח אבל לא היה מברך כלל. ושאלתי את פיו והילך תשובת כתב ידו. ששאל חתני על יחיד הקורא הלל בימים שאין גומרים אותו, אם חובה על הציבור יברך גם היחיד. ואני איני מברך כלל לא ביחיד ולא בציבור דאינו אלא מנהג, כדאמר רב שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם, ואמנהגא אין צריך ברכה, כדאמ' גבי ערבה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. לפיכך אין אני מברך אקב"ו לקרוא ההלל. אבל אני מברך בא"י אמ"ה המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך המהולל בתשבחות. וכן מנהג ר' יעקב ב"ר יקר. ור"ת ז"ל אומר דיחיד מברך לקרוא הלל שהרי כבני בבל קיי"ל והם הי' מברכין אמנהג. וההיא דערבה דחביט ולא בריך, התם טילטול בעלמא הוא, אבל בהלל חייב לברך. ותדע דאמנהג מברכינן דהא במסכת ביצה [ד' ע"ב] קאמ' עולא גבי שני ימים טובים של גליות הזהרו בהם לפי שמנהג אבותיכם בידיכם, וכן הלל דמנהג אבות הוא. וההיא דהלכות גדולות הכתובה בפנים דלא מקרי ציבור אלא כד כניפי כל ישראל כמו בשחיטת פסח מצאתי בתשובה כנגדו דאמרינן בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ופר"ח לא יתחיל בברכה, ואם התחיל גומר, כגון במקום שנהגו לברך לא שנא יחיד ולא שנא רבים מאחר שהוא מנהג. ועוד אמרינן פרק הקורא [ברכות י"ד ע"א] בימים שאין היחיד גומר דלא פסקינן, ואם לא ברכה אמאי לא פסקינן, לא אשכחן בכוליה תלמודא דלא פסקינן אלא במקום ברכה כגון מגילה וק"ש. ועוד דבהלכות גדולות בהלכות לולב דמברכינן תחלה וסוף. ואמרינן בירושלמי [יבמות פ"ז ה"ב] אם ראית הלכה רופפת בב"ד ראה האיך ציבור נוהגין, והרי נהגו העם לברך וכל המשנה ידו על התחתונה. הילכך כל אדם חייב לברך. כלו דברי רש"י ור"ת ע"ה. ובחנוכה דחלוק' בנירות. רש"י. עכ"ל.
